החלטה בתיק ת"א 5728-07-11

1.         הונח בפניי כתב תביעה לאכיפת הסכם ולפיצויים. עולה הימנו כי התובע שכר מהנתבעת 1 בית מגורים במושב יונתן שברמת הגולן. לטענתו טרם חתימת חוזה השכירות נוהל בין הצדדים מו"מ למכירת הבית הנ"ל, שכן הנתבעת 1 (להלן-"הנתבעת") ביקשה למכרו. לנוכח העובדה שהתובע עבר למושב יונתן ורצה להכירו, הוא לא הסכים לחתום על הסכם מכר מיידי. בגדרו של הסכם השכירות שנקבע הותנתה אופציה ונקבע מחירו של הבית, ככל שהתובע יבקש לרוכשו. לימים ביקש התובע לממש את האופציה. הנתבעת והנתבע 2 (להלן- "הנתבע "), שהוא גיסה הפועל מטעמה, התכחשו להסכמה הזו, ושלא בתום לב. בית המשפט התבקש לאכוף על הנתבעת לחתום על חוזה מכר בתמורה לתשלום סכום נוסף של 332,500 ש"ח, ולחייב את הנתבעים בפיצויים בסכום של 100,000 ש"ח.

2.         עם הגשת התביעה הוגשה עתירה לצו מניעה זמני. כתוצאה מהתפתחויות שתפורטנה להלן, התחייב פינוי הבית ביום 10.7.11. התבקש צו מניעה זמני האוסר, בין היתר, על פינוי התובע תוך שהוא ימשיך לשלם את דמי השכירות המוסכמים בסך 1,500 ש"ח לחודש, והמונע מן הנתבעת לחלט ערבויות עד למתן פסק דין בתובענה.

3.         לאחר שהתובע הפקיד, בין השאר, ערובה על סך 30,000 ש"ח הוריתי לעכב את ביצוע הפינוי. הונחה בפניי תגובת ב"כ הנתבעים המתנגד לסעד הזמני. לאחר שמגעים לא הבשילו לכדי הסכם הוריתי, בהסכמה, על הגשת טיעונים. בסופה של דרך אלו הוגשו, ובשני מחזורים.

4.         אין עוררין כי במהלך השנים התקיים מו"מ ממושך בין בעלי הדין. לעניינו הונחה בפניי חליפת מכתבים ממושכת. לאורה טוען ב"כ התובע כי היא מעידה על כך שנכרת הסכם בכתב, כמשמעותו בסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, וככל שחסרים בו נתונים הם ניתנים להשלמה, מכוח הפסיקה.

שיטתם של הנתבעים שונה בתכלית. לשיטתם המו"מ מעולם לא הבשיל לכדי הסכם בכתב. כך הם מפרשים את חליפת המכתבים ואת הנסיבות האופפות אותה. אכן, ברבות השנים, ולנוכח העובדה שמערכת היחסים גרמה לכך שאין עוד ברצונם למכור לתובעים את הבית,  לאחרונה הם הודיעו כי הם לא ינהלו עוד מו"מ עם התובע, ולא ימכרו לו את הבית בשום תנאי.

5.         בדעתי לדון בתיק העיקרי. המחלוקת בין בעלי הדין היא אמיתית ונוקבת, בוודאי לעניין המו"מ לקראת כריתת הסכם, ואולי אף, בעוצמה פחותה, אף לעניין השאלה האם נכרת הסכם, אם לאו. אין בדעתי, בשלב זה, להעמיק חקר בעניין זה, והרי הוא ילובן בבוא השעה במסגרת ההליך העיקרי. שומה עליי להידרש לשאלה האם להעניק לתובע את הסעד הזמני. ככל שעסקינן בעניין זה, כפות המאזניים נוטות באורח מובהק לחובת התובע. כך, לנוכח נתונים החיצוניים למסכת הראיות שבפניי. אכן נתונים חיצוניים אלו יחזרו ויעמדו במאזן שיקוליי, אף בהמשך הדרך, ולחובת התובע. ואולם נהיר לחלוטין כי הם סותמים את הגולל כי יוענק סעד זמני לתובע כמבוקש.

6.         בעקבות סכסוכים בעניינו של חוזה השכירות, הוגשה תביעת פינוי כנגד התובע. היא התבררה בבית משפט זה בפני כב' השופטת ברסלב. בכתב ההגנה של התובע חזרו ופורטו כל טענות ההגנה שלו, כפי שהן בפניי. אין עוררין כי בדיון שהתקיים בפני השופטת ברסלב הגיעו בעלי הדין להסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין ביום 7.10.10.

            הסכם הפשרה מונה שבעה סעיפים. שישה הסעיפים הראשונים דנים בפינוי הנכס, ובאורח מפורט, אף לעניין המצאת ערבויות המבטיחות פינוי זה ביום 10.7.11. בעקבות שישה סעיפים אלו נרשם בסעיף 7 כי " הצדדים ינהלו מו"מ בכל הקשור לרכישת הבית על ידי הנתבעים וזאת במהלך 60 יום מהיום". בסעיף 8 הותנה כי " אין בהסכם זה כדי לפגוע באיזה טענה ו/או זכות העומדת למי  מהצדדים ו/או כדי להוות בסיס לטענה חדשה".

            פרשנות הדברים היא ברורה בעליל. מחד גיסא, ניתנה התחייבות חד-משמעית לפנות את הנכס ביום 10.7.11. מאידך גיסא, סוכם כי הצדדים ינהלו מו"מ בכל הקשור לרכישת הבית. זאת, תוך שמירת זכויות וטענות הצדדים, מן הסתם לנוכח הבנתם של בעלי הדין, אף של  השופטת ברסלב, כי אכן בעניין זה קיימת מחלוקת נוקבת, הצריכה לפנים, וככל שלא תיושב ותוסכם היא תעמוד לפתחו של בית המשפט לגופה. ואולם לא זו בלבד שלא היה כל קשר בין ההוראות האמורות, נקבע כי מכל מקום יפונה הנכס ביום 10.7.11.

7.         בהמשך הדרך הגיש התובע בקשה שנדונה בפני השופטת ברסלב, לפי פקודת בזיון בית המשפט, לנוכח טענתו שהנתבעים מפרים חובתם לעניין ניהול מו"מ כאמור, ושלא בתום לב.

            התקיים דיון במעמד הצדדים. אף הוא הסתיים בהסכמה. נרשם בה כי " ייערך מו"מ מואץ בין הצדדים במטרה לחתום על חוזה מכר של הנכס... תוך 20 יום מהיום. שני הצדדים יפעלו בתום לב ומתוך רצון כן להגיע לחוזה שתנאיו מוסכמים על שני הצדדים בפרק הזמן הנקוב לעיל בשים לב שעל פי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 7.10.10, על הנתבע מס' 2 לפנות  את הנכס עם תום תקופת השכירות שהוארכה עד ליום 10.7.11 וכי עד למועד זה יש לקבל גם אישור קבלה למושב יונתן".

            משמע, שוב, ניתנו הוראות לב"כ הצדדים לנהל מו"מ מואץ. ועם זאת, ואף על רקע טענות התובע לחוסר תום לב נטען של הנתבעים, שוב לא ניתנה כל הוראה מסייגת ומשולבת, לעניין החיוב הבלתי מתפשר לפנות את הנכס עד ליום 10.7.11. משמע, אף בהזדמנות בלתי חוזרת זו, ולכאורה לאור "הלקח" של התובע לנוכח חוסר תום הלב הנטען של הנתבעים, שוב לא השתיירה זכותו של התובע שלא לפנות את הבית, ככל שהנתבעים יפרו את החובה לנהל את המו"מ באופן  מואץ ובתום לב. משמע, לא זו בלבד שלא הותנה תנאי משולב, בא לידי ביטוי אופיה העצמאי של חובת הפינוי, עד ליום 10.7.11, וללא תנאי.

8.         לכאורה, בכך לא מסתיימת המסכת של הנתונים "החיצוניים" . טרם שננקט ההליך בפניי, הגיש התובע התביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה. כך, מן הסתם, לנוכח השקפתו שלנוכח העובדה  שמדובר בסעד לאכיפת חוזה מכר מקרקעין, הרי הוא נתון לסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי. אף הבקשה לסעד זמני הונחה שם.

            כב' השופטת למלשטרייך-לטר, בהחלטתה מיום 4.7.11, קבעה כי " לא נטען כי קיים הסכם בכתב של מכר המושכר. נטען שהייתה התחייבות לקיים מו"מ... היא הנותנת, לא נערך הסכם מכר כלשהו... המסגרת הנורמטיבית היא לכן 'חזקה ושימוש במקרקעין' המצוי בתחומי סמכות ייחודית של בית משפט השלום" (סעיף 7). לכאורה, לא מן הנמנע כי ככל שעסקינן בעתירה לאכיפת הסכם המכר, שמא אין סמכות עניינית לבית משפט זה להידרש לה, אך אין בדעתי לקבוע מסמרות בעניין זה.

9.         וכאמור, וחרף כל אלו, אשאיר פתוחה, לפי שעה, הן את השאלה האם לנוכח כל אלו קם מעשה בית-דין לחובתו של התובע, אף אשאיר פתוחה את השאלה האם חרף כל אלו, רשאי בית משפט זה לדון בתביעה המתחייבת ככל שייקבע שנקשר הסכם מכר, שמא לנוכח השיקול שבית המשפט "הנעבר", יכול שבכל אופן רשאי לדון בה.

10.        ואולם כל אלו מעלים בבירור כי יהא הדבר אשר יהא, לכל הדעות, אמור היה התובע לפנות את הנכס ביום 10.7.11, ולו תתקבלנה כל טענותיו בבוא השעה. אכן, בוודאי רשאי התובע לטעון לפיצויים ככל שיתברר שהתנהל מו"מ שלא בתום לב. אכן, ככל שאכריע בכך שאני רשאי לדון בשאלה האם נקשר הסכם מכר מקרקעין ואגיע למסקנה חיובית, כשיטתו של התובע, בוודאי יהא התובע זכאי לפיצויים גבוהים פי כמה שיתחייבו כתוצאה מכך. ואולם, במקרה הטוב ביותר, אבדה לבלי שוב האפשרות של התובע לזכות בהמשך החזקה בבית ועליו לפנותו. ממילא רשאית הנתבעת, מבחינה קניינית, לנהוג בו כרצונה. ככל שבבוא השעה ידו של התובע תהא על העליונה, אם ברב ואם במעט, הדבר יבוא לידי ביטוי בפסיקת פיצויים, שוב אם ברב אם במעט, הכל בהתאם להכרעה הצפויה.

11.        לפיכך הנני מבטל צו המניעה הזמני. הנני מורה לתובע לפנות את הבית נשוא התביעה לא יאוחר מיום 22.8.11.